ב-1948, הוועדה החדשה לזכויות האדם של האומות המאוחדות תפסה את תשומת לבו של העולם. בראשותה של יושבת הראש הנמרצת אלינור רוזוולט – אלמנתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט, שהיתה לוחמת זכויות האדם בזכות עצמה ונציגת ארצות-הברית באו"ם – הנציבות החלה בעריכת טיוטת המסמך שלימים הפך להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. רוזוולט, שלה נזקפת ההשראה למגילה, התייחסה להצהרה זו כאל "המגנה כרטא הבינלאומית לאנושות כולה". ההכרזה אומצה על-ידי האומות המאוחדות ב-10 לדצמבר 1948.

בהקדמה שלה ובסעיף 1, ההכרזה טוענת באופן חד משמעי לזכויות הטבועות בכל בני האדם: "התעלמות וזלזול בזכויות האדם הביאו למעשים ברבריים שזעזעו את מצפונו של המין האנושי, והופעתו של עולם שבו בני אדם יהנו מחופש הדיבור והאמונה ומהחופש מפחד וממחסור הוכרז בתור השאיפה הגבוהה ביותר של האנשים הפשוטים … כל בני האדם נולדים חופשיים ובעלי כבוד וזכויות שווים".

המדינות החברות באומות המאוחדות התחייבו לעבוד יחד כדי לקדם את 30 הסעיפים של זכויות האדם, אשר בפעם הראשונה בהיסטוריה, קובצו ואורגנו במסמך אחד. כתוצאה מכך, רבים מזכויות אלה, בצורות שונות, הם היום חלק מהחוקה של האומות הדמוקרטיות.