הנשיא של מזרח טימור וחתן פרס נובל לשלום ז'וזה רמוס הורטה בילה את רוב חייו הבוגרים בלחימה עבור מולדתו למען חופש מדיכוי. כשרמוס הורטה היה בן 18, הוא הוגלה ממזרח טימור – שהיתה אז מושבה פורטוגזית תחת דיקטטורה צבאית – למוזמביק, בגלל הביקורת הגלויה שלו על כשלון הממשלה לטפל בחוסר התפתחות ובעוני הנרחב. הוא חזר לפרק זמן קצר למזרח טימור אבל הוגלה שוב משנת 1970 עד 1971 בגלל התבטאויותיו נגד השלטון הצבאי הפורטוגזי.

בשנת 1974, מזרח טימור הכריזה על עצמאות מפורטוגל כשלאחר מכן החלה פלישה מאינדונזיה שסימנה את ההתחלה של עוד כיבוש צבאי אכזרי. רמוס הורטה עזב את מזרח טימור שלושה ימים לפני הפלישה, בגיל 25. את עשרים וארבע השנים הבאות הוא העביר בגלות, כשהוא מביא את הסיטואציה הבעייתית במזרח טימור לתשומת לב העולם.

הוא נעשה לאדם הצעיר ביותר שפנה לאומות המאוחדות, ושכנע נציגים של האו"ם להעביר החלטה לתמוך בעצמאותה של מזרח טימור. למרות הניצחון הזה, אינדונזיה המשיכה בכיבוש שלה ולכן הוא המשיך לדרבן את האו"ם ומנהיגי עולם אחרים לשכנע את אינדונזיה להעניק עצמאות למזרח טימור. בשנת 1996, יחד עם בן ארצו הבישוף סימנס בלו, הוענק לרמוס הורטה פרס נובל לשלום.

במידה ניכרת הודות למאמציו של רמוס הורטה, זכתה מזרח טימור לעצמאותה בשנת 2002, ובשנת 2006 הוא מונה לראש הממשלה של מזרח טימור, ואז נבחר לנשיא המדינה ב-2007.